פסק-דין בתיק ע"פ 5167/09

השופט א' רובינשטיין:

א.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטות דותן וגנות והשופט שוחט) בפ"ח 1069/07 מיום 6.5.09, שבגדרו הורשע המערער בעבירות אינוס, מעשה סדום, תקיפה, איומים וכליאת שווא.

רקע

ב.        כנטען בכתב האישום, בתאריך 28.5.07 או בסמוך לכך, בשעות הבוקר, פגש המערער (יליד 1967) במתלוננת, שעסקה בזנות, וסיכם עמה כי תיתן לו שירותי מין תמורת תשלום בדירתו בחולון.

ג.        על פי כתב האישום, בהגיע השניים לדירה, דחף המערער את המתלוננת לחדר, פשט את בגדיו והוריד את בגדיה חרף התנגדותה, והיכה אותה בפיה. המערער השכיב את המתלוננת על המיטה, והורה לה לפשק רגליה, קשר את ידיה בחגורה מאחור ואת רגליה לרגלי המיטה, וסתם את פיה. בהמשך, החדיר המערער את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת ללא הסכמתה החופשית ולמרות התנגדותה. משלא הגיע לסיפוקו המיני, החדיר המערער לאיבר מינה גזר, וכן החדיר אצבעותיו לאיבר מינה ולפי הטבעת ללא הסכמתה החופשית. לאחר האמור החדיר המערער בשנית את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, ללא הסכמתה החופשית, עד שהגיע לסיפוקו המיני.

ד.        בהגיע שעות הצהריים, שיחרר המערער כנטען את המתלוננת מקשירתה, וכן הסיר את המחסום ששם לפיה; לאחר מכן היכה את המתלוננת בפניה ומנע בעדה לצאת מן הדירה. משהחלה המתלוננת לצעוק סתם המערער את פיה בתחבושת שהיתה במקום, ובהמשך הסיר את התחבושת והורה לה להחדיר את איבר מינו לפיה, והמתלוננת עשתה כן. כאשר ניסתה לברוח תפס המערער בשערותיה, מנע בעדה מלזוז, סתם את פיה וקיים עמה יחסי מין בלא הסכמתה. בהמשך אותו יום, הורה המערער למתלוננת להחדיר את איבר מינו לפיה, ומשסירבה, משך בשערותיה והיכה אותה בראשה. המערער נטל סכין, והחדיר את הקת העשויה פלסטיק לאיבר מינה של המתלוננת, ולאחר מכן הצמיד את הסכין לצווארה ואיים עליה: 'מה את רוצה, שאני אהרוג אותך?', וקיים עמה יחסי מין, בניגוד להסכמתה. בשעת לילה מאוחרת נרדמה המתלוננת במיטתו של המערער. שעות מספר לאחר מכן, העיר המערער את המתלוננת, וביקש לקיים עימה יחסי מין. נוכח סירובה, קשר המערער את ידיה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה ללא הסכמתה עד שהגיע לסיפוקו המיני. כשהתעוררה גילתה כי היא כלואה בדירה. ההשתלשלות המתוארת אירעה לאורך יממה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ה.        בית המשפט המחוזי הרשיע כאמור את המערער בעבירות אינוס, מעשה סדום, תקיפה, איומים וכליאת שווא.

ו.        בית המשפט (מפי השופטת דותן) מצא את גירסתה של המתלוננת מהימנה, ונתמכת בראיות חיצוניות: דו"ח פעולה של שוטרים שהגיעו לזירת האירוע וחילצו את המתלוננת; תמלילי שיחות של המתלוננת למוקד 100 בזמן אמת בבקשה שיחלצוה, וקולות מאבק שנשמעו בשיחות אלה; דו"ח ביקור בזירת העבירה; מוצגים שנתפסו ותמונות  המתלוננת והזירה. כן צוין, שנמצא חיזוק לדבריה של המתלוננת בחוות דעתו של הפתולוג פרופ' היס. פרופ' היס רשם מפיה של המתלוננת, כי כאשר התלבשה בדירה לא מצאה את מכנסיה ואת תחתוניה, ולבשה אימונית שהיתה בדירה; הדבר יחזק את דבריה בשיחתה השלישית למוקד 100, כי המערער לקח ממנה את בגדיה.

ז.          למול זאת לא מצא בית המשפט את גירסת המערער מהימנה, וקבע כי אינה משכנעת ולוקה היא בסתירות מהותיות, בין היתר בשאלה האם השתמש בתחבושות לצורך קשירת המתלוננת, באשר לשימוש בסכין ובגזר, והשעה שבה עזבה אמו - שהיתה במקום תחילה - את הדירה. צוין, כי תמיהות נוספות באשר לגירסת המערער עולות מאופן התנהלותו: כאשר שאלה המתלוננת לכתובת הדירה עת התקשרה למשטרה, מסר לה המערער כתובת שגויה, וכאשר יצרה המשטרה קשר טלפוני עמו עובר למעצרו, ונמסר לו שאמו אינה חשה בטוב, ניתק המערער את הטלפון ולא ענה לשיחות נוספות.

ח.        בית המשפט נתן דעתו לחוות הדעת המקצועית של הפסיכיאטר פרופ' ברג, שהובאה מטעם ההגנה, ושלפיה סבלה המתלוננת מ"תסמיני גמילה" ("קריז"), ובשילוב האלכוהול ששתתה קיים חשש לפגיעה בזכרונה ובתפקודה הקוגניטיבי; לכן היתה תפיסתה את המתרחש פגומה כנאמר, והמידע שמסרה משקף מסכת עובדתית לקויה. בית המשפט ציין, כי אמנם יש לבחון בזהירות את עדותו של הנתון להשפעת סמים או נמצא בהליכי גמילה; עם זאת אין בכך כדי לשלול את אמינות גירסתה של המתלוננת. הודגש, כי בהתחשב בכך שחוות דעתו של פרופ' ברג לא התבססה על בדיקת המתלוננת ועל בחינת תולדות השימוש שלה בסם ונסיונות גמילה, אלא על מסמכים שהובאו בפניו, ונוכח ההתרשמות מן העדות ומנסיבות האירוע, אין מקום לייחס לכך משקל לצורך ההכרעה.

לסיכום ציין בית המשפט מפי השופטת דותן:

"התרשמתי ממכלול הראיות שהובאו בפנינו, המובילות למסקנה החד משמעית לפיה יש להעדיף את גירסתה של המתלוננת על זו של הנאשם (המערער - א"ר), ולא די בסתירות אליהן הפנה הסנגור בכדי לקעקע את עדותה, שהיתה עקבית בעיקרה ונתמכה בראיות חיצוניות לכל ארכה. יתרה מזאת, יש ליתן את הדעת לעובדה שהאירוע אותו חוותה המתלוננת היה טראומאטי, ולא ניתן לצפות לתיאור כרונולוגי מדויק של האירועים בנסיבות אלה. בהתחשב בנתונים שפורטו לעיל, נראה כי קשייה של המתלוננת לזכור את סדר האירועים, ואי דיוקים כאלה ואחרים בעדותה, הם מובנים ואינם חריגים. לעומת זאת, הנאשם (המערער- א"ר) עשה עלי רושם בלתי אמין, שינה גירסאותיו חדשות לבקרים ואף התכחש להן, וכן התחמק ממתן תשובות או הציע הסברים שאינם מתיישבים עם השכל הישר ועם הגיונם של דברים" (עמ' 31-30).

ט.        השופט שוחט ביקש להדגיש כי עדותה של המתלוננת הנתמכת בראיות שונות ומשמעותיות, אינה מותירה ספק בדבר אשמתו של המערער. הוטעם, כי ההסבר לעובדה שהמתלוננת לא סיפרה מתחילה על יחסי המין בהסכמה, נעוץ ברצונה להימנע מחשיפת עיסוקה בזנות, ולאחר שנסתיימה בדיקתו של פרופ' היס, שם נחשף עיסוקה זה, כבר פירטה המתלוננת בהודעתה במשטרה את מהות המפגש בינה לבין המערער.

גזר הדין

י.        על המערער נגזרו 20 שנות מאסר, מתוכן 18 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. כן הוטל על המערער לשלם למתלוננת פיצוי בסך 30,000 ש"ח. בית המשפט עמד על החומרה המפליגה שבמעשים. צוין, כי מעשיו של המערער התאפיינו באלימות קשה והותירו צלקות בנפש המתלוננת, כעולה מתסקיר נפגע עבירה. בית המשפט נתן דעתו לנסיבותיו האישיות של המערער - מזה, ולעברו הפלילי הכולל עבירה דומה בארץ מוצאו ועבירות נוספות בארץ, מזה.

טענות המערער

י"א.    לטענת המערער, בגירסת המתלוננת נפלו סתירות מהותיות, בפרט בכל הנוגע לשלב שבו מסרה לראשונה על כך שבתחילת האירוע קוימו בינה לבין המערער יחסי מין בהסכמה. המערער ציין, כי בעדותה בבית המשפט מסרה המתלוננת כי תחילה קיימה עמו יחסי מין בהסכמה, בעוד שבהודעותיה במשטרה מסרה כי מרגע כניסתם לדירה היו יחסי המין שלא בהסכמה. נטען לסתירות נוספות; כך למשל, בחקירותיה במשטרה מסרה המתלוננת כי שתתה כוסית אלכוהול אחת, בעוד שבחקירתה הנגדית הודתה כי שתתה ארבע כוסות וודקה. כן טענה המתלוננת כי שיניה נפלו כתוצאה מאלימות המערער, אולם שרידי שיניים לא נמצאו במקום. נטען, כי בהיות המתלוננת תחת השפעת "תסמיני גמילה" בשילוב השימוש המופרז באלכוהול, נגרמה פגיעה ביכולתה להבין את המציאות, בזיכרונה, ביכולת קבלת ההחלטות על-ידיה ובהבנת הסובב אותה.

י"ב.    נטען, כי ראיות החיזוק להן טוענת המשיבה אינן תומכות בגירסת המתלוננת; כך למשל, אין הלימה בין טון הדברים בשיחתה למוקד 100 לבין המעשים שלטענתה בוצעו בה. כן נטען ביחס לשיחת הטלפון, כי המערער לא ידע עם מי משוחחת המתלוננת, והעובדה שהמתלוננת נשמעה צועקת, אין בה כדי ללמד שהמערער רצה למנוע ממנה לקיים שיחה. לדידו גם אין תימה שנמצאו כתמי דם בזירת האירוע, נוכח הפצע שנמצא בבדיקה הפתולוגית באיבר מינה של המתלוננת ואופי עיסוקה.